שורדות כותבות מנסיונן:

יש דברים שמבינים אותם רק עם המחשה.
מה ידענו על לבד בתשע”ט? על בידוד בתשע”ח? כלום.
קראנו מגילת איכה ולא יכולנו להעלות במחשבתנו תמונה של “בדד”.
אם בכל זאת זכינו להסיט את תענוגות העולם ולהתייחד בתשעה באב עם האבל והזיכרון, חשבנו על בדד במשמעות “לבד” וטעינו.
לבד זו מציאות פיזית. בדד זו תחושה פנימית של העדר וניתוק קשר.
“איכה ישבה בדד” זה לא רק תמיהה על תוצאות החורבן, אלא על הסיבות לו.
איכה ישבה בדד? איך ישבה אומה שכולם בה אחים, והיא “בדד” פלגים ומחלוקות ושנאה. יש לה בית שכולו צינורות של שפע, והיא “יושבת בדד” כלומר, מתנהגת כאילו אין בית מקדש, ואין שכינה ויש רק לבד. הרי העיר היתה “העיר רבתי עם” לא רק מבחינת כמות, אלא העיר בה’ הידיעה, העיר הידועה, הניזונה ממקום השכינה, העיר שכל האומות לוטשות לה עיניים. והיא? “בדד”. לא רואה את כל זה. “היכל שרוף שרפת” (איכה) הרבה לפני שעלתה האש בהיכל, המקדש נשרף בלב העם. לא ראו בו את החן והטובה, רק את הקושי והמגבלה.
זה לא הזמן לקטרג, אבל כן לפתוח עיניים:
לפעמים יש לנו הרבה ואנחנו חיות “בדד”. תחושה של “אין כלום”. “היתה כאלמנה” – הרגשה של “אלם” אין קול. אין כל.
הלילה הזה, בשנה הזו,  מתקנים את ה”ישבה בדד”.

הבידוד שנכפה עלינו הוא טעות לשונית, התכוונו להשאיר אותנו לבד, פיזית. סגורים בחדר ומוגבלים בתנועה. עכשיו זה המבחן. את לבד ומרגישה בדד ? או לבד ומרגישה את ה’ ?
לבד – אותיות לב ד’. (ד’ משמשת שם ה’) יש חלק בך שמחובר לבורא עולם, זה הלב.
בתשעה באב מחדדים את ההבדל בין לבד לבדד. אין יותר בדד. יש מקסימום “לבד” – ליבי עם אלוקים.
מאד קל להחליק מ”לבד” לתחתית המדרון – “בדד” ומאד קשה לצאת מה”בדד” ולא להתבצר בו. כשמגיעים לתחושה של אין כלום , מאום לא שווה, עלולים להיכשל ב”ישבה בדד” יושבים שם, מתייאשים שם. חושבים להישאר שם לעולם. שוכחים את “העיר רבתי עם” -את הזמנים היותר טובים, את הטוב שכן קיים.

בשולחן ערוך ‘אורח חיים’ סימן א’ סעיף ג’:  “ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש” והקשה ה”חידושי הרי”מ” זיע”א: מדוע נאמר דין זה רק על מי שהוא ירא שמים, וכי מי שאינו ירא שמים אינו צריך להתאבל על חורבן הבית? ותירץ: ירא שמים יכול להרגיש את מה שהפסדנו כעת ע”י חורבן הבית, משא”כ מי שאינו ירא שמים, אינו יכול להרגיש את החורבן בגופו ובנפשו, ואז צריך להתאבל קודם על חורבן “עצמו” ולבקש מה’ שיזכהו להבין ולהרגיש בצער השכינה, ובצערן של ישראל.
בהקשר לכך מובא בגמרא בבא קמא נ”ט עמוד ב: אליעזר זעירא היה נועל נעליים שחורות כמנהג אבלים ועמד בשוק של נהרדעא. מצאהו אנשי ראש הגולה, ואמרו לו: מה אירע שאתה לובש נעליים כאלה?” אמר להם: “אני מתאבל על ירושלים”. אמרו לו: “אתה חשוב להתאבל על ירושלים?” כלומר, אתה בדרגה כזו של יראת שמים שאתה יכול להתאבל על ירושלים?
יש בדברים אלו בשורה גדולה לנו, פשוטי העם, לזכות להתאבל על ירושלים זו דרגה. דרגה של יראת שמים. ומי שאינו בדרגה זו, מה יעשה? אומר החידושי הרי”מ: יתאבל על ‘חורבן’ עצמו, יצטער שאינו בדרגת יראת שמים אלא מבוסס בצער אישי וכאב, שמונע ממנו להתאבל על ירושלים.

ואיך יראה צער על פסול ביראת שמים? על מה נתאבל? על “איכה ישבה בדד”. איך אנחנו יושבים ומבוססים ב”בדד” כאילו אין לנו כלום. כאילו אין ערך לקיים ול”יש”. צריך להתאבל על כך שהצער האישי שלנו ממלא אותנו ולא משאיר מקום לקשר עם הקב”ה ולאמונה בגאולה שעוד תבוא. א

מסכת מכות: כשר’ עקיבא מהלך מול הר הבית ושומע את קול המונה של רומי, ממרחק של מאה עשרים מיל, הוא מצחק וחבריו בוכים. כששואלים אותו התנאים על כך, הוא עונה להם, מפני גדולתה של רומי “מה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה”. (שם) אם ראיתי שהתקיים חלק אחד בנבואה ודאי יתקיים גם החלק השני.
אם רואים בתוך החושך את האור. בתוך הגלות את הנחמה. בתוך הכאב את ההשגחה הפרטית האבל על החורבן האישי, מתחבר לצער השכינה.
אין אובדן שהוא סופי. אין משהו שמצדיק “ישבה בדד”. תמיד יש תקווה. תמיד אפשר לקחת את הבדד ללבד – הלב עם ה’. את הגוף יכולים לפסול, לטמא, לקחת בשבי. את הלב לא. ואם יש לך את הלב, יש לך חיבור לבורא עולם. את אולי נמצאת לבד, אולי מרגישה בדד. אבל את באמת לא בדד. (מקסימום בבידוד זמני… ) עצם המחשבה על כך מפנה מקום בתוך הצער האישי שלנו לצער ולכן מי שיש בו יראת שמים מגיעה לכך מיד, מי שבדרגה פחות, מתוך החורבן שלו מתאבל על ירושלים וזוכה ורואה בבנינה.

משכמה ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

לבד או בודד?
“לבדיות” כלומר, להיות לבד, הוא מצב שבוחרים בו. יש סופרים וכותבים שהיצירתיות גוברת כאשר הם לבד. להרבה מאתנו קל להתרכז במטלה שאין מסיחים מסביב. יש כאלה שאפילו חולמים על כמה ימים באי בודד. ה”לבד” עוזר לנו להגדיר את הרצונות ותחושת שלנו. לפעמים זו הדרך המובחרת לקבל החלטה.
לעומת זאת, בדידות אף פעם אינה מצב שנבחר בה. היא תחושה סובייקטיבית פנימית של העדר קשר עם אדם משמעותי.  אינך מובן, או אינך מעורך. לעיתים משתמשים במונחים של “אני שקוף” או “אנונימי”. הרבה  פעמים יש גם תחושה של שונות רבה בינך לבין אנשים אחרים. גם אם יקרה לך משהו רע, לא יהיה איש שיבוא ויעזור לך.  אצל נוער, בדידות מאוד מגבירה דכאון, ולמעשה היא אחת הסיבות התכופות לדיכאון אצת מתבגרים.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה:
למה הבדידות קשה, ומה הופך אותה למסוכנת לשורדות פגיעה מינית?תשובה:
העינוי האחרון שנשאר במדינות מערביות ו”מודרניות” הוא כליאה בצינוק. יש מחקרים רבים היום שמתארים את הנזק הנפשי העמוק וכן את הפגיעה בכל המערכות הפיזיות של בן האנוש ,כאשר האדם מבודד רוב שעות היום.
בדידות לא סתם מרגישה לאדם עונש. נטילת הזכות של ייצור אנושי לבוא במגע עם מדבר אחר, פוגעת בכל מערכות התפקוד המנטליים והפיזיים. אסירים שבילו מעבר לכמה חודשים בצינוק התלוננו שאיבדו את תחושת הזהות שלהם.
עם תחילת הקורונה, “בידוד” הפך למושג ביתי. שאלנו מכרים, “כמה ילדים בכיתה של הבן בבידוד?” שמענו ספורים על אימהות שמנהלות את הבית מחדר השינה שלהם כי הם בבידוד, וחברותות למדו בטלפון כי אחד בבידוד.
גם שמושג הופך לשגרתי (בדומה לאזעקות וטילים) זה לאו דווקא הופך אותו ליותר ידידותי ופחות מפחיד.
ולשורדות תמיד הכי קשה.  (וחבל שאין מקום כאן לדבר על מדידות חום , במיוחד ע”י גברים לפעמים כמה פעמים ביום. נורא חודרני. נכון?)
משיחות עם נשים בזמן אחרון הבנתי כמה ה”בידוד” מעורר את הטראומה מחדש. נשים שלמדו שיכולות להגן על עצמן, כי תדענה לברוח במידה ושוב יבוא תוקף, יכולות בקלות לחוות את הבידוד כאיום. שכלואים בתוך 4 קירות, החרדה שיכול לבוא לפתע פתאום תוקף, מעלה את הפאניקה, כי אין דרך מילוט.
פן אחר, שאולי עוד יותר הופך את הבידוד לטריגר, זה ה”נזקקות”.  לעיתים קרובות נזקקות לקשר (כל קשר) הוא המאתחל של קשר פוגעני. לאחר מכן, כל תחושת נזקקות בעצמה היא טריגר. בדידות של שבועיים מביא אותך שוב לנזקקות, כיון שאת נזקקת לעזרה מידית בכ”כ הרבה תחומים.
יותר מדי זמן עם עצמינו הוא הרסני. העוגנים שמווסתים את החלק הפגוע של האישיות (מה שמכנים הרבה פעמים “הילדה הקטנה”) עושים את מלאכתם טוב כאשר שגרת היום מובנית וצפויה. המפגש עם העולם החיצוני, והצורך לתקשר באופן יעיל עם אנשים בעבודה או במסגרת הבית, מחייב תפקוד טוב. בידוד שמפר את השיגרה ומשאיר יותר מדי זמן פנוי, יכול לפגוע ביכולת לווסת את הזכרונות והקולות מהעבר.
בחיפושיי אחרי חומר על הנושא שערכתי, גיליתי שהמילה “בדידות” לא היתה קיימת בלשון האנגלית עד למאה ה 18. כמו כן, המושג של בדידות לא הופיע בשירה או לא עלה בהצגות על במה. עם התפתחות עולם התעשייה, אנשים עזבו את הכפרים ואת החמולות שהיו מקור הזהות שלהם ומקור לשייכות, ועברו לעיר. שם הפכו לאנונימיים ובלתי נראים. רק פועלים בבית חרושת.  יש קשר חזק בין תחושת שייכות לתחושת הלבד. לכל כפר היה מאפיינים והנהגות תרבות משלה. ככל שתחושת השייכות גדולה יותר, אדם יחווה פחות בדידות.  שייכות נותנת זהות. אובדן השייכות פוגעת גם בזהות, ומעלה מאוד את “הלבד”.
לפני חורבן בית המקדש, שחיינו במלואו חיים עפ”י התורה, לזהות הקולקטיבית היה מקום רב. “איש על דגלו” כולם חלוקים לשבטים. לכל שבט הדגל שלו, עם המאפיינים שלו והתפקידים שלו. לא עודדו נשואים בין בן שבט זה לבת שבט אחר. אישה שהתאלמנה או התגרשה חזרה לבית אביה (שאולי היה לפעמים נגד רצון האישה) אבל חזרה למקום המשפחה, לשייכות השבטית ומשפחתית.
הרבה מהנוער הנושר מתאר בדידות. במידה ונתעניין יותר, יספר שלא מרגיש שייך לאף אחד מהקבוצות החרדיות הקיימות. לכן כ”כ לבד.
במשך שנים החסידים היו יוצאים “להתבודדות” ביערות והרגישו חזק את הנוכחות של ה’. אפשר אפילו לומר ששם הרגישו הכי חזק את נוכחות ה’.
יש שיר של חסידות חב”ד, שה’ נמצא בכל מקום. (“ה’ הוא פה ה’ הוא שם ה’ נמצא בכל העולם…”)
הרבה מאתנו מוצאות את עצמינו בהתבודדות כפויה. אבל חשוב לזכור שגם בתוך הבית או בחדר השינה “עמו אנוכי בצרה”. אפשר להתבודד עם הקב”ה, ולמען האמת, את לא לבד.
הלואי והנוכחות האלוקית תוכל להיות לנוחם ותחושה של קשר.
לתקווה לבניין של בית המקדש, ששם מקומו של כל אדם ותפקידו בעולם יהיה ברור, יבנה במהרה ויביא עמו את הקץ לבדידות וסבל. וצום קל לכל הצמות.
נעמי

משכני אחריך

אולי את לבד,
אבל לעולם לא בדד,
זה רק תעתועי ראיה.תחושה של ריק,
וסבל מעיק,
אבל הלב, מסור הוא לק-ה.

ביום החורבן
תבכי על עצמך
על הלב, אולי בקושי מחזיק

מגיע גם לך
להתהלך בביתך
ובעיניך נוחם וזיק

ומתוך הכאב הסכימי להרגיש
גם את היש והנחמה,
כי אין לנו בית, אבל הכותל נגיש
וזה כבר תחילת התקומה.

השארת תגובה