שורדות כותבות מנסיונן:

עשרת ימי תשובה , תשפ”א

אליך, —

אני יודעת שאת לא מכירה אותי ודווקא לכן אני רוצה לכתוב לך, אם היית מכירה אותי זה היה כבר מאוחר מדי.
גם אני עוד לא מכירה את עצמי, עוד לא יודעת אם אהיה קצרה או ארוכה, עוד לא יודעת אם אאיר לך פנים, אם תתיידדי איתי, לא יודעת מאומה. ודווקא לכן החלטתי לכתוב לך הפעם. אני יודעת רק שנעבור יחד שלוש מאות שישים וחמישה ימים וזה מספיק לי בשביל לכתוב לך מכתב.
עוד מעט כבר לא תוכלי לעשות מאומה, רק להביט ולראות להודות או להיאנח ולא יותר. אבל עכשיו, הרגע, השנייה, את עוד יכולה. כ”כ הרבה יכולה, שלכן כתבתי לך את המכתב הזה.
אין לך עוד הרבה זמן עוד כמה ימים ייתנו לך אוצר ענק: עשרים וארבע שעות של זכות (ז’ בפתח וכ’ דגושה). שישים דקות כפול שישים שניות. עשרים וארבע שעות בהם את מעצבת לך שלוש מאות שישים וחמישה ימים ולילות. כמה את טורחת כדי שיום המחר שלך יהיה מוצלח, מאיר פנים, צופן הבטחות? וכאן, במספר שעות בלבד את מכינה את שלוש מאות שישים וחמישה הימים הבאים. נו, אז? אז לפחות תקראי מה שיש לי לומר לך:
ביום הזה יקרו לך כמה דברים חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות:  שלושת הספרים יפתחו, תחתמי אי”ה לחיים, תצומי  (הלוואי בקלות), תתפללי  (הלוואי בבנין ומנין) ותטהרי “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם” (ויקרא טז)
קחי לך רגע זמן לטהרה הזו, מבינה מה זה אומר עליך? את מוכנה לה?
במסכת שבועות דף יג ע”א, נחלקו רבי וחכמים אם העומד במרדו מתכפרים עונותיו ביום הכיפורים. לדעת חכמים, יום הכיפורים הוא יום של כפרה; לכן כמו כפרת הקרבנות, גם כפרת יום הכיפורים מותנית במעורבות פעילה של האדם – חזרה בתשובה ורצון להתכפר. לפי חכמים, סגולתו המיוחדת של יום הכיפורים היא שבאותו יום ה’ קרוב לכל קוראיו, והתשובה קרובה להתקבל, אך אין הוא מכפר בלא תשובה. רבי, לעומתם, רואה ביום הכיפורים יום של טהרה, לפיכך הנכנס ליום הכיפורים נטהר, לדעתו, מאליו, בין ששב בין שלא שב, בין רצה בכך בין לא רצה בכך.

מהמחלוקת בין רבי לחכמים, ניתן ללמוד שיש שני מסלולים ביום כיפור: ‘כפרה’ ו’טהרה’.
כפרה תלויה בתשובה ו’טהרה’ לא תלויה בך. את זה את מקבלת בvip . רק נכנסת ליום כיפור והקב”ה מטהר אותך.
“אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים. שנאמר ‘וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם’ (יחזקאל ל”ו, כה).
מלך כל עולם יורד בעצמו לטהר אותך. לא ע”י מלאך. לא ע”י שליח. הוא שברא עולם ושינה הרגלי טבע יורד עד אליך. וכל זאת למה? מביא האדמור מחב”ד זצ”ל את דברי הרמב”ם (הלכות תשובה פרק ז’) באותו מפגש בו סוקר הקב”ה את ברואיו יש רגע של טהרה אז האדם “אהוב ונחמד לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם”, ורגע זה לא נמסר בידי אחר. אלא, הקב”ה בכבודו ובעצמו מתעסק בטהרה. כי כאשר מדובר בך, בת אברהם, יצחק ויעקב – אזי “רחץ ה’ את …. בנות ציון” (ישעיהו ד) מטהר אותך כאבא חומל שמנקה את בתו האהובה.

אם כך, איך תוכלי להתייחס לעצמך כטמאה, כשאת פשוט לא???? איך תאמרי “לא טהורה אני” כשאת ממש כן??? אין מי שלא נטהר ביום הכיפורים. ואת, שנדדת רחוק בעינויים וסבל. המפגש איתך רצוי יותר, חביב יותר והקב”ה בכבודו פוגש בך ויודע ועד לדמעותיך ואת עומדת מולו זכה, ברה, כ”כ יפה. זה עוצמתו של יום.

את שואלת מתי וכיצד מתרחשת הטהרה הזו? עצם המפגש עם מקור הטהרה מטהר! את נקראת לעמוד לפניו ונטהרת! כמה היית מושפעת מחדר מלא ניחוח מענג, מנוף מלא הוד והדר? עכשיו תכפילי ב”כל המספרים” ותביני כמה את מושפעת מהחדר הטהור שאת תעמדי בו. טהרה תלויה בחיבור. על הפסוק “כל אשר יזרע בקרקע טהור” (ויקרא יא,לז) כותב הרשב”ם: “כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה”. כל מה שקשור למקור, מחזיק בטהרתו. הרב מרקוביץ שליט”א מוסיף, שבאדם יש 5 חלקים. החלק התחתון מחובר לאדמה, אבל החלק העליון מחובר לבורא. גם כאשר חלקים אחרים באדם “מתלכלכים” החלק העליון נשאר בטהרתו. הוא החלק שדרכו נמשכת הטהרה על האדם  ביום הכיפורים.
יום כיפור זה מפגש של הנשמה האלוקית עם בוראה. מפגש חד-שנתי בה הנשמה העליונה מושכת את כל החלקים להתחבר למקור הטהרה ומאליה נטהרת.
את לא צריכה לעשות לכך כלום. זה פשוט קורה. רק לזכור לרגע אחד את הטוהר הזה, לפגוש את עצמך במפגש הפנימי הזה ולהתחבר.

ולמה כתבתי לך? כי שתינו מייחלות לשנה טובה. גם אני, רוצה בכל ליבי, שימי יהיו עליזים שופעי כל טוב גשמי ורוחני, ללא כל נזק ומכשול, צרה ואסון. אני לא רוצה להיות בראש עקומות המאומתים או הפיגועים, אני שואפת כ”כ לימים של שלווה ורוגע, של בטחון ואושר. גם אני וגם את.
אבל בהבדל קטן. אני רואה בעיניים כלות איך מעמיסים עלי טונות של אירועים, איך מחלקים בין ימי רגעי אושר ופחות, איך קובעים עלי את כל העתיד לקרות. רואה, ועיני כלות, וידי קצרה מהושיע. למה אני כבר מחוברת? לספירלה שמחזיקה את הדפים????
אבל את, התחברי למקור הטהרה. עמדי לפני המלך ולפחות לרגע אחת הזכרי בטהרתך. אני רוצה לזעוק ולא יכולה, כי אני רק שנה, דפים דוממים בלוח הגדול. אבל את, את יכולה! את טהורה. זכה. יפה לפני הקב”ה ביום הזה. התחברי ופעלי עבורך, עבורי ועבור הכלל.
ובעוד 365 יום תעמדי ותודי על שנה מלאת קרבה ושמחה. ותדעי את סוד היום שעמד לך: מתחברים ומטהרים. וכשטהורים כל השערים פתוחים.

תודה שהקשבת לי. לוח שנת תשפ”א

משכמן ומעלה – מושגים מעולמן של שורדות

 

טהרה 

מצב בו האדם נמצא בפוטניצאל המלא שלו למצות את תפקידו בחיים.

שכמיה – דיאלוג מטפלת מטופלת

שאלה: איך נהיים טמאים? איך מטהרים?

תשובה:  הרבה פעמים אנחנו “מרגישות” טמאות. הרבה פעמים גם מרגישות “מגעילות” ולפעמים גם מגדירות את עצמינו “לא נורמליות”.
אבל איך באמת נטמאים? האם זה באמת רק עניין של רגש? אם אני מרגישה טמאה, יש לזה קשר עם המושג התורני שלנו של “טומאה”?
טומאה ביהדות קשורה לחיים ומוות. טומאה מתייחסת לאבדן הפוטינציאל של החפץ. אדם מת, הוא מטמא יותר מזחל מת, כי אבדן הפוטינציאל הוא גדול יותר. אפילו כלי שנמצא מתחת לאותה תיקרה עם מת, תופס טומאה. אבל אם יש צמח שמחובר לקרקע, כלומר מחובר לשורשים חיים, איננו תופס טומאה. טהרה קשורה לחיים ופוטינציאל של האדם למלא את תפקידו בעולם. מבקשים מה’ לטהר אותנו שנוכל לחיות ולהגשים את הפוטינציאל שלנו בעולם.

היות והיהודים חיו בקירבת הנוצרים, חלק מהמושגים הנוצריים חדרו גם ליהדות והפירוש למונחים “טומאה וטהרה” השתבש.
גם ביהדות יש חיבור בין מצבי “העדר טהרה” לנשים (שמנה לב, שאין מושג אישה טמאה אלא לא טהורה. דרך אגב, ההגדרה של טומאה גם לפי המילון העברי, וגם בפרושים היהודיים שלנו, מוגדרת כהעדר טהרה). המושג טומאה ששייך לכולנו, אינה מילת גנאי אלא תיאור האבדן של פוטינציאל לחיים.
טומאה לא נדבקת. טומאה לא מועברת ע”י בן אדם אחר. היא קשורה רק לאבדן הפוטינציאל לחיים.

ואיך מטהרים? מכירה ומחוברת לאותן נשים, שמרוב שמרגישות לא טהורות, מתביישות לעמוד לפני בוראם. כאילו שמישהי טמאה גם מטמאת את מילות התפילה. מבויישות. מושפלות. עבורן, ימים של קירבה אלוקית הם ימים קשים מלאים בטריגרים.
אבל נשים יקרות. מי מטהר אותנו?  אבינו שבשמים. ה’ מתחנן “דרשו ה’ בהימצאו”  ו”קראוהו בהיותו קרוב” ה’ מטהר אותנו דוקא שמתקרבים אליו. אין לה’ כל עניין שנתרחק ממנו / מעצמנו.
אלה מאיתנו שאימהות, יודעות שילד, אם הוא שלנו, לעולם לא יגעיל אתנו. וקורה שאנו מתחננות למתבגר שלנו: “תתקרב כדי שאוכל לכווין אותך, לעזור לך…”.
ואנו נקראות “בנים אתם לה’ אלוקיכם”.

גמר חתימה טובה  
בשורות טובות ושנה של ישועות ונחמות

“משכני אחריך”

בחיל ורעדה באתי לחלות
דלת מעשים ושואגת.
בושה ונכלמת מול נורא תהילות
רק הנשמה מתענגת.

אתה יושב על כסא מלכותך
באת לדון ולחקור
“רוצה אבא רק אותך”
מחוברת חזק למקור.

הטומאה מאבדת אחיזה,
מול טוהר כזה וזכות.
ונשמתי פתאום מעיזה
לשאת עיניים למלכות.

אף שחולל גופי ונטבח
בך נשמתי חבוקה,
שערי טהרה היום לי תפתח
גם אני כאן. רק לך מחכה.